על המסע
ברצף העל זמני של המציאות, הכל כבר קיים
שמי לואה גולן ואני חיה בפרו. לפני עשרים שנה האדמה שכאן קראה לי בשמי בקול ברור וחרישי: כשאהיה זקנה, אחיה בפרו.

כמעט שני עשורים שאני צועדת במסירות וענווה בדרך האדומה של הלב, מלווה תהליכים ויוצרת עבור נשים מתוך שליחות של הנשמה שלי לריפוי ולהיזכרות בנשיות המקודשת, זו שהנשמה שבי זוכרת מאז עידן ועידנים.
לפני שלוש שנים פרו נכנסה אל חיי.
האישה שהייתי כשהגעתי לכאן מתה.
ואישה אחרת נולדה.
ומתוך המסע האישי שלי, שהלכתי ברגליים, המסע הזה נולד.
עכשיו אני נקראת לפתוח את השער ליער הפראי שלי, שלה, לחלוק באוצרות שאספתי בדרך. אני מזמינה אתכן להיכנס איתי אל ממלכות עתיקות שהן אגדות בפני עצמן, לפגוש את האישה הזקנה שחיה ביערות הנפש של כל אחת מאיתנו.
הדרך אל החוכמה של הזקנה אינה נמצאת בעתיד.
היא כאן.
והיא מתחילה עכשיו.
מיתולוגיות, סיפורים ונשים שהלכו לפנינו יכולים להיות מגדלור. אבל את הדרך עצמה אף אחת לא יכולה ללכת במקומנו. אנחנו, ורק אנחנו, צריכות למצוא את הדרך שלא נדרכה.
הדרך של לוחמת הנשמה.
לא זו שנלחמת בקרבות.
זו שלוקחת אחריות על חייה וחמושה בכוח הרצון שלה.
זאת שיודעת שכל החיים הם טקס מעבר, ומסכימה לעבור דרכם במלואם.
וככל שאנחנו מסכימות ללכת עמוק יותר אל תוך מעמקי המסתורין, אנחנו מגלות עוד ועוד שהיופי והמסתורין שחיפשנו בעולם חיים בתוכנו.
לכל אישה יש את ים סוף שלה. ים של רגשות סותרים, פחדים וספקות שלא מאפשרים לה לנוע אל הבית שמחכה לה בקצה השני של היער. יש זמן שבו הים נבקע לשניים ואנחנו נקראות לעבור בו, להשאיר מאחור את מה שכבר אינו יכול להמשיך איתנו.
אולי לא במקרה המסע שלנו יוצא לדרך רגע לפני פסח.
המסע הזה הוא לא טיול ולא ריטריט.
הוא טקס מעבר אל מה שמעבר,
אל קרקעית הנהר.
קריאת הלב שלי מזמינה אתכן ללכת איתי בשבילים שבהם הלכתי ושבהם אני עדיין הולכת, בענווה וביראת קודש לאדמה, לרוח, לדרך, לאם הקדומה, להרים, למים, לאש, לחיים, לאנשים, לצמחים, ולקדושה שפועמת כאן בנשימה פשוטה.
אם את שומעת את פעימות התוף, והפעמונים מצלצלים בקרקעית הנהר
הגיע הזמן שלך לפגוש את האלדרית שבך.






